עת נגמר לו העשור הראשון בחיינו בו אנו בהכרה מוזיקלית מלאה מתחילתו ועד סופו החלטנו שהגיע זמן סיכום. לא רק בשבילכם, גם כדי שאנחנו ניזכר למה לעזאזל הקשבנו בעשר השנים האחרונות. צפו לניימדרופינג המוני, יותר מדי סוגריים, הרבה דיסקים של רדיוהד וערגה לתקופה תמימה יותר לפני התפרצות האינטרנט בה היה נחוץ מאמץ כלשהו כדי להשיג את המוזיקה שלך (פאק אנחנו מזדקנים)
הסיכום יחולק לשניים. הנה חלק א', השנים המקודמות. 2000-2004 בהן החל הסאונד הניו-יורקי הדומיננטי להתעצב, ההיפ-הופ היה הדבר הכי לוהט בסביבה ואלקטרוניקה צמחה לה תחת כל עץ רענן. סליחה לכל מי ששכחנו.
וסליחה על האורך, נגררנו..
2000 בנזונה של שנה מוזיקלית
Jurassic 5-Quality Control אף אחד לא שילב כל כך טוב היפ-הופ ואינטליגנציה. ברור שלא היה להם סיכוי.
Broadcast-The Noise Made By People מי אמר שצריך לחדש בשנות ה-2000? הנה לכם דיסק סיקסטיז חולמני לכל דבר ועניין.
White Stripes – De Stijl לא ממש זכה להכרה לה הוא ראוי עד הרי-אישיו המתבקש לאחר הפריצה, אבל כבר כאן יש ניצוצות גדולה. הוכיחו את כל מה שחובב מוזיקה חשב לעצמו בשלב כלשהו, להקה לא ממש צריכה בסיסט.
Yo La Tengo-And then Nothing Turned Itself Inside Out עושה רושם שהם מסוג הלהקה שהאנשים היחידים שאוהבים אותם הם מבקרי מוזיקה, ואנחנו שואלים אותכם, למה לעזאזל? יש פה שיר שההשארה שלו היא פרק בסימפסונס אנשים! תתעוררו!
Radiohead-Kid A אחרי שהוציאו את הדיסק הכי טוב (אולי) של שנות ה-90 תום יורק החליט ששוברים את הכלים ולא משחקים, לא בא להם לכתוב שירי רוק דיכאוניים מושלמים יותר, הם רוצים שווארפ יחתימו אותם. התוצאה, גם אם לא הדיסק הכי טוב של רדיוהד היא מצוינת והכרחית ובסדר הגודל של ההתחברות של דילן לגיטרה החשמלית. חשבו על זה כרוע הכרחי, בערך כמו הצליבה של ישו לנוצרים.
Badly Drawn Boy – Hour of the Bewilderbeast דיסק בריט-פופ נפלא שהיה גבוה יותר ברשימה (שהיא לא לפי איכות אבל למה להתקטנן) אם רק דיימון גאף היה מפעיל קצת סלקציה בחומרים שהוא מכניס לדיסק. בצורתו הנוכחית הוא קצת ארוך מדי.
Modest Mouse-Moon and Antartica הידעתם שהדיסק הזה הוא השקט והאינסטרומנטלי ביותר שלהם כי הסולן, אייזיק ברוק, שבר את הלסת במהלך ההקלטות? מישהו צריך לנסות את זה על כריס מרטין.
Outkast-Stankonia יש שיר אחד שמתאר היטב את הלך הרוח בדיסק so fresh, so clean אולי ה-דיסק ששם את החותמת על מעבר ההיפ-הופ למיינסטרים ומועמד רציני לשיר העשור עם B.O.B.
Clinic-Internal Wrangler אולי שוחרר בשנות האלפיים אבל הגיטרות והקלידים הללו נטועים עמוק עמוק בשנות ה-70.
Grandaddy-The Sophtware Slump מכיוון שרדיוהד פינו את נישת שירי רוק הדיכאון באו גרנדדי והוכיחו שהם יכולים לעשות את זה לא פחות טוב. דיסק יפיפה ומלא מרקמים אלקטרונים ופוביה טכנולוגית.
Godspeed You Black Emperor! - Lift Your Skinny Fists like Antennas to Heaven הרכב הצד של חברי Silver Mount Zion (או להפך) בדיסק כפול אפי ועוכר שלווה שמורכב רק מארבעה קטעים, שנבנים לאט לאט ואז מתרסקים. שמישהו ייתן להם את הטלפון של דייויד לינץ.
At the Drive In-Relationship of Command הדיסק הראשון בו התקרב הרכב הרוק מטקסס לשחזר חלק מהאנרגיות המדהימות של ההופעות החיות שלהם. כמובן שהם התפרקו זמן קצר אחר כך וסיפקו לנו שתי להקות מחורבנות. נפלא.
2001
נילי: תכלס כל מה שקרה בעשור האחרון נבע ממגדלי התאומים ב 2001
ספי: אז הסטרוקס אשמים ב 11.9?
נילי: כן!
The Strokes-Is This It "הסטרוקס האלה כאלה גנבים". פלט פעם אח של חבר שלי שנכנס לחדר בדיוק בזמן שהקשבנו לדיסק של טלוויז'ן. אז כן, הם לא ממש מקוריים, וגם לא ממש מוכשרים אבל הדיסק הזה מפוצץ בכל-כך הרבה סטייל ושירים קליטים, והיה להם את הלוק הכה נכון עד שלא היה ספק שהם יהפכו לכוכבים. וגם מישהו עוד הקשיב לשטויות של NME בתחילת העשור, זה בטח עזר.
Daft Punk-Discovery ממובילי סצינת האלקטרוניקה הצרפתית החדשה בדיסק כיפי עד מאוד עם הרבה דיסקו וגם הפעם האחרונה שבה להשתמש בווקודר היה מגניב.
Cannibal Ox-The Cold Vein אולי הפעם האחרונה שבה האנדרגראונד ניסה להזכיר לנו שהיי, עדיין די חרא שם בגטו. מחוספס, חד, מופק להפליא
Radiohead – Amnesiac רגע, זה דיסק שאריות מקיד איי? אז למה הוא יותר טוב?
The Shins – Oh, Inverted World קראתי פעם תיאור נפלא של ההרכב הזה כשמישהו השווה אותם לביץ' בויז ששרים דרך מאוורר. אחד הדיסקים החביבים עליי בעולם, פנינת פאוור פופ מופלאה שהיוותה יחד הפורנוגרפים מעין תבנית מעולה לכל הלהקות שרצו להיכנס לפסקול של האו.סי. וזה עוד לפני שנטלי פורטמן הצהירה שהם ישנו לכם את החיים.
New Pornographers – Mass Romantic האם סופר גרופ של אמני אינדי שעל רובם אף אחד לא שמע עד שהם החלו לפעול במסגרת ההרכב הזה עדיין יכול להיחשב סופר גרופ? היאנג ליין של השינז בגזרת הפאוור-פופ. מפוצץ בסגנונות שונים ובפניני אינדי קליטות ומקסימות.
White Stripes-White Blood Cells שיסלח לנו מר קסבלנקס אבל לג'ק וויט יש יותר כישרון באצבע של הפריטה מאשר שיש לכל הסטרוקס. אולי פרצו ביחד וסימנו את הצליל החדש-ישן של הרוק בשנות ה-2000 אבל בניגוד להרכב הבינוני מניו-יורק, שחררו אלבום אדיר שמגיע לו כל סופרלטיב שאי פעם הורעף עליו. אפילו שמג וויט עדיין חרא מתופפת.
Mouse on Mars –Idiology צמד גרמני בדיסק אלקטרוני מוזר ומופלא, יש דבר כזה פוסט-טכנו? מיתרים וכלי נשיפה משתלבים עם אלקטרוניקה וקצת פרוג. לא יודע מה בדיוק קורה פה אבל זה די מגניב.
cLOUDDEAD – cLOUDDEAD אוסף של אי.פיז שאוגד לכדי דיסק בכורה מרתק. ככה זה היה נשמע אם בריאן אינו היה יוצר ראפ. אין שום דבר בעולם אליו אני יכול להשוות את זה.
Ian Brown-Music of the Spheres מעט יותר טוב מהדיסקים האחרים של סולן הסטון רוזס לשעבר שעשה לו קריירת סולו לא רעה בכלל. נגיעות האלקטרוניקה מצליחות להסתיר יפה את העובדה שהבנאדם כבר לא ממש מסוגל לשיר.
Spiritualized – Let It Come Down ג'ייסון פירס מעיף את כל חברי הלהקה ועושה דיסק בומבסטי עם ליווי של כמאה נגני תזמורת, וזה עדיין נשמע כמו דיסק של ספיריטואלייזד.
Low- Things We Lost in the Fire אולי הדיסק הכי שמח (ואני משתמש במושג הזה באופן מאוד רופף) של אחד הלהקות הכי מדכאות בסביבה.
Calla-Scavengers איפושהו במרחב בין סלואו קור לרוקבילי בהפקת אייקון אוונט רוק מהאייטיז (מייקל ג'ירה מהסוואנס) אפל, איטי, אדיר. לו רק היה תרגום הולם בעברית למלה bleak
A Silver Mt. Zion – Born Into Trouble As Sparks Fly Upwards מה יש לקנדים האלה עם פוסט רוק אפוקליפטי אפל? החיים כה מדכאים במונטריאול? שמישהו ייתן להם את הטלפון של פייסט שתוציא אותם לבלות או משהו. הרכב הצד של חברי Godspeed you black emperor (או להפך) בדיסק שכאילו נכתב לרגע בו נפלו התאומים.
John Frusciante-To Record Only Water for Ten Days עשור הקאמבק של פרושיאנטה, אחרי שעזב את הצ'ילי פפרס וכמעט מת מסמים הוא חוזר גם ללהקת האם וגם להקליט מוזיקה לבד. אחד הגיטריסטים המעניינים של העשור בדיסק הכי טוב שלו מבין העשרות שהוא הוציא בו.
2002
Wilco – Yankee Hotel Foxtrot הסיפור שמסמן יותר מכל אולי את המוזיקה בשנות ה-2000. ווילקו מקליטים יצירת מופת, חברת התקליטים זורקת אותם, האלבום דולף לאינטרנט, נהיה להיט, חברת התקליטים מחתימה אותם שוב ומשלמת לווילקו פעמיים על אותו התקליט. ג'ף טווידי ממשיך להתרחק מהקאנטרי של התקליטים הקודמים ולנדוד לו במרחבי האלט-רוק.
Flaming Lips – Yoshimi Battles the Pink Robots יותר אלקטרוני ופחות טוב מאשר soft bulletin המופתי אבל תקליט מוזר ומצויין כמו שרק הפליימינג ליפס יכולים ליצור.
Interpol – Turn On the Bright Lights חקייני הג'וי דיויזן הכי מוצלחים של העשור.
Spoon – Kill the Moonlight אולי לא גילוי מרעיש כמו שהיה הדיסק הקודם שלהם, אבל מאוד מהודק, קצת יותר מינימליסטי ומלא בשירים שתופסים אותך כבר אחרי עשר שניות.
RJD2- Dead Ringer כיום מכירים אותו בעיקר מי שאחראי לנעימת הפתיחה של מד מן אבל בתחילת העשור הוא היה אחד ממפיקי האנדרגראונד היפ הופ הבולטים ומועמד מוביל לרשת את די.ג'יי שדואו. קחו קצת בלוז, קצת פאנק, קצת ג'אז וקצת ראפ ושקשקו היטב, זה מה שיוצא.
Broken Social Scene-You Forgot It In People קלאסיקה אמיתית ומלאת המנונים של אחד מקולקטיבי האינדי החשובים של העשור. תקליט פופ מושלם, חדשני, גם מורכב מאוד מצד אחד וגם פשוט מצד שני.
Beck – Sea Change בק זונח את הגלאם של הדיסק הקודם, נפרד מהחברה ולוקח את נייג'ל גודריץ כמפיק. דיסק הפרידות האולטימטיבי של העשור? לא נכחיש זאת.
The Streets - Original Pirate Material כשטיילתי בניו זילנד חבר אנגלי שלי חשף אותי לתאוריית קונספירציה שמייק סקינר גנב את החומרים לתקליט הזה מחבר שלו. בזמנו זה נראה לי קשקוש, אחרי ששמעתי את הזבל של הסטריטס מאז זה פתאום נראה הגיוני. ערס לבנבן עושה יופי של היפ-הופ על הפרברים של אנגליה, ערסים לבנים אחרים, שתייה וסמים. אין מה לעשות, במבטא בריטי זה יותר מוצלח.
Sonic Youth – Murray Street חזרה לכושר אחרי עשור שחון ואקספרימנטלי למדי של נערי (בעצם כבר הוריי?) הפוסטר של האינדי, ג'ים אורורק הצטרף להרכב ולהפקה ועושה פלאים.
Decemberists-Castaways and Cutouts אינדי לחנונים של היסטוריה וסטודנטים לכתיבה יוצרת.
DJ Shadow – The Private Press אחרי דיסק בכורה מושלם ברור שכל מה שתשחרר יהיה סוג אכזבה, אבל שדואו מראה שנותרו עוד כמה סמפולים בשרוול. הסגנון הייחודי עדיין פה, כמו גם שכבות על גבי שכבות של סימפולים והתופים הכי מדליקים בעסק.
2003
Explosions in The Sky-The Earth Is Not A Cold Dead Place פוסט רוק ופוטבול, איך לא חשבו על זה קודם? אולי כי לא היו הרכבים כאלה מטקסס. הדיסק הטוב ביותר של הלהקה שהביאה את הז'אנר להמוני ילדי קולג' מחוצ'קנים בכל רחבי אמריקה, הודות לכיכובו בפסקול של פריידי נייט לייטס. (ספר מופת, סרט מעאפן דרך אגב)
Dizzee Rascal – Boy in Da Corner אחרי בערך 20 שנה שהבריטים הסתכלו להם די בתמיהה על חבריהם מעבר לים עם הטרנד המוזר הזה של מוסיקת הראפ הם החליטו שהגיע הזמן להראות לקולוניאליסטים האלה מאיפה משתין הדג. התוצאה הייתה סצנת הגריים שהבליחה לה לכמה רגעים, היפ הופ עם ניחוחות גאראג' ו2-סטפ מהמועדונים. דיזי רסקל היה ילד הפוסטר ובצדק רב. ראפר במהירות האור עם הפקה כה פשוטה אך כה משובחת. מהשנייה שסמפול התופים של בילי סקוויר ב fix up look sharp מתחיל היה ברור שיש פה פנינה אמיתית.
Radiohead-Hail to the Thief עדיין עמוק בתקופה האלקטרונית אבל עם חזרה קלה לגיטרות. יותר פוליטי ויותר אפל, ונראה שהשירים לא ממש נועדו להיות ביחד על אותו התקליט. למרות הכל, עדיין מבריק.
Four tet-Rounds אמנם אין פה מילים שאפשר לשיר איתם, אבל זהו בהחלט אחד מתקליטי האלקטרוניקה הכי קליטים של העשור, לפחות אפשר לזמזם איתו.
The Wrens – The Maedowlands הפנינה החבויה של העשור. יצירה אפית על שברון לב בלי שום רגע חלש . עברו ארבע שנים מאז האלבום הקודם של הוורנס עד שיצא הנוכחי וכמאמר הקלישאה, היה שווה את הציפייה.
White Stripes-Elephant אם הייתי אומר לכם ב-2003 שseven nation army יהפוך להמנון של מגרשי כדורגל הייתם מאמינים לי? הדיסק הבאמת טוב האחרון של הפסים, נראה שאחרי זה הם עברו לבקרת שיוט.
Prefuse 73-One Word Extinguisher אין שנייה בתקליט הזה שלא פורקה, נחתכה והורכבה מחדש באופן כלשהו. אלקטרוניקה גליצ'ית וכיוון חדש להיפ-הופ.
Mogwai-Happy Songs for Happy People כן גיחי גיחי, שירים שמחים אה מוגוואי? כמעט עבדתם עלינו. איזון מושלם בין התקופה האינסטרומנטלית המוקדמת ותקופת כתיבת השירים המאוחרת יותר.
Postal Service-Give Up שנה טובה לבן גיבארד. שיתוף פעולה עם ג'ימי טמברלו מDNTEL דרך הדואר (הישן לא האלקטרוני). אימו ואלקטרוניקה חיים בשמחה צד לצד.
Death Cab for Cutie-Transatlanticism הדיסק האחרון הטוב של דת' קאב. דיסק בוגר, אחריו הם סתם נשמעו זקנים.
Sufjan Stevens-Michigan הראשון בסדרת המדינות של סופיאן שהגיעה לקיצה אחרי שני דיסקים משובחים של שתי מדינות משמימות למדי. כמו רוב הדיסקים של המולטי-אינסטרומנטליסט המוכשר, מבריק לפרקים, אבל ארוך מדי.
Yeah Yeah Yeahs – Fever To Tell היה יה יז מנקים קצת את הסאונד ומכניסים קצת מלודיה ורגשיות לגאראג' פאנק של האי.פיז המוקדמים שלהם. למרבה הפלא דווקא הקטעים השקטים הם המוצלחים יותר באלבום.
2004
Modest Mouse - Good News for People Who Love Bad News שיר של מודסט מאוס הופך להיות להיט הקיץ של 2004, אינדי זה המיינסטרים החדש.
Arcade Fire-Funeral המוות אורב מאחורי כל פינה באלבום, שבמהלכו מתו שלושה בני משפחה של חברי הלהקה, אבל זה גם דיסק מאוד רומנטי. יצירה שהיא מעין קתרזיס גרנדיוזי אחד גדול.
The Walkmen-Bows + Arrows עושים גארג' כמו הסטרוקס, רק יותר טוב מהסטרוקס. מועמד מספר 2 לשיר העשור עם The Rat
Elliott Smith-From A Basement on the Hill אלבום הפרידה של אחד הסונגרייטרים הגדולים של שנות ההתבגרות שלי. שיסלח לנו מייקל ג'קסון, המוות הכי כואב של העשור.
TV on the Radio-Desperate Youth, Bloodthirsty Babes אחרי כמעט חמישים שנה בהן הכושים עמדו בצד והסתכלו בזמן שהלבנים גנבו להם את הרוקנרול הם החליטו שמספיק. דייב סיטק וחבריו מגדירים מחדש את הרוק ויוצרים את אחת הלהקות הכי חדשניות ומעניינות של שנות ה-2000.
Madvillain-Madvillainy זה התחיל עם שמועות אינטרנטיות שגרמו לכל חנון היפ-הופ להזיל ריר, מדליב ודום עובדים ביחד? זה כמו שסופרמן ובטמן ישתפו פעולה! זה המשיך עם הדלפה כמעט שנה לפני הריליס הרשמי והסתיים בדיסק ההיפ-הופ הכי טוב של העשור. יצירת מופת שהיא חובה שכל מי שהיפ-הופ מעניין אותו אפילו בצורה אגבית, והמלצה חמה גם לאלה שלא.
Kanye West-The College Dropout לפני שקנייה ווסט היה שמוק קולוסאלי ודג הומו הוא היה אחד ממפיקי ההיפ הופ הכי טובים בעסק, דיסק בכורה שציפו לו בכיליון עיניים ולא אכזב. אבל מה, מטומטם הוא היה כבר אז.
Brian Wilson – Smile כמעט 40 שנים חיכינו שבריאן ווילסון יגמור לעבוד על האלבום הזה. למען האמת, היה שווה לפחות איזה 15 מהן בשביל תוצאה כזו.
Sonic Youth – Sonic Nurse
המשך הרנסנס עם אחד הדיסקים הכי נגישים וקליטים של ת'רסטון מור וחבריו
רצה המזל ובעת ביקורו של בנקסי בלוס אנג'לס סירב משרד ההגירה האמריקני להכניס את חברו ועוזרו למדינה, בעזרתו האדיבה של פיירי מתחבר בנקסי לגואטה שהופך לנהג, מאתר לוקיישנים ועוזר אישי שלו. לאחר ביקור נוסף של גואטה בלונדון ובסטודיו של בנקסי הוא מחליט שמצא את ייעודו - לתעד את תופעת אמנות הרחוב, יש רק בעיה אחת, הוא לא יודע לעשות סרטים. בנקסי, שראה את העותק הראשוני והכושל של הסרט מציין באנדרסטייטמנט בריטי שהוא מעולם לא ראה משהו כזה ומציע ליוצר המחופף שישאיר אצלו את קלטות חומר הגלם ובינתיים יחזור ללוס אנג'לס וינסה ליצור משהו בעצמו.
סדרה טובה הרבה יותר, שגם לה השוואה מצערת בלתי נמנעת, היא Collision. בלש משטרה (הפעם סקוטי) חוזר לעבוד אחרי ששכל את אשתו בתאונת דרכים. הוא בוחר לחקור דווקא תאונת דרכים קשה שבה כל אחד מחמשת הרכבים מחביא סודות אפלים. מסתבר, שאיכשהו כל הנוסעים באו במגע באותו יום. מזכיר משהו? אולי את הסרט Crash של פול האגיס? אלא שהיוצרים האומללים החלו לעבוד על התסריט לפני עשור, כך שאי אפשר להאשימם בפלגיאט. הסדרה עצמה ראויה למדיי, היא מותחת על אף שלעיתים נדמית קלושה. 